<h1>ספר התרומות שער ט"ו</h1>
<h2>דף ה:</h2>
גרסינן בכתובות פרק הכותב [פ"ז ע"א] מתניתין הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. גמרא אמר ר' אחא שר הבירה מעשה בא לפני ר' יצחק נפחא ואמר לא שאנו אלא כתובת אשה משום חינה. וזו היא שפורעין שלא בפניו של הלוה ולא חיישינן לצררי אתפסה כיון שנשבעת על כתובתה. אבל בעל חוב לא. כלומר, ימתין עד שיבא בעל חובו ממדינת הים ויגבהו, ואפילו בשבועה אין פורעין אותו. ורבא אמר רב נחמן אפילו בעל חוב נפרעין שלא בפניו בשבועה כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינת הים ואתה נועל דלת לפני לווין. ובתשובה לרבינו האי ז"ל מלתא דרבא ורב נחמן מתקיים דבריהם בשעמד בדין וברח, והרבה באין לפנינו ותובעין כך ואנו אומרים להם לא ראינו בקדמונינו ולא שמענו מי שעשה מעשה ולא מי שפרע מנכסי אדם רחוק. גם מצאנו בתשובה לר"ח ז"ל שאמר מעשים באים לפנינו בכל יום ולא הורדנו בעל חוב בנכסי לוה בזמן שהוא במדינת הים. וצריכין אנחנו להודיעו שמא יש לו ראיה. ואפילו יש נאמנות בשטרו יש חשש שמא יש בידו שובר. הלכך לסברא דידיה אפילו בשבועה לא פרעינן ליה. אבל הרב ר' יצחק ז"ל פסק בהלכות דנפרעין מן האדם שלא בפניו בשבועה שישבע המלוה לב"ד. וכן כתב, קיימא לן כרב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני. ועוד דהוא מסקנא דשמעתא. ועוד דהא קא מקשינן בערכין פרק שום היתומים [כ"ב ע"ב] ואי חיישת לשובר התם נמי לגבי הא דאמר רבא אמר רב נחמן אפילו בעל חוב נפרע שלא בפניו ליחוש לשובר. ופרקינן התם כדקאמר טעמא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו וילך לו למדינת הים. דאלמא הא דאמר רבא אמר רב נחמן הלכה היא וטעמא דיליה טעמא מעליא הוא. אלא מיהו חזינן לרבוותא דלא חיישי להא דרבא אמר ר"נ, וסמכי לה בהא מילתא אגמרא דבני מערבא [כתובות פ"ט ה"ח] דמתמהי התם ונפרעין מן האדם שלא בפניו, תפתר בשהרבית אוכלת בו, ובית דין גובין רבית, בשערב לו מן הגוי. דאלמא מלתא פסיקא הוא גבייהו דאין נפרעין מן האדם שלא בפניו. ואנן מסתברא [לן] דלא עדיף הא דאמרינן בגמרא דבני מערבא מיהא דאמרינן בגמרא דילן משום ר' יצחק נפחא לא שנו אלא כתובת אשה משום חינה, אבל בעל חוב לא, וכבר דחאה רב נחמן. אבל ודאי אי מצינן לשדורי ליה ולאודועי משדרינן ליה ומודעינן ליה, כי ההיא דאמרינן התם [ב"ב קע"ד ע"א] ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דלתבעיה ללוה, סלקיה [רב חנן] קסבר נכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה, וקיימא לן המלוה את חבירו על ידי ערב לא יתבע מן הערב תחלה. ואי לא אפשר לשדורי ליה ולאודועי עבדינן כרב נחמן, ע"כ. הלכך כל הרוצה ליפרע על ידי ב"ד שלא בפני הלוה צריך להביא שלש ראיות תחלה. ראיה ראשונה לקיים שטרו [כתובות י"ט ע"א]. שנייה שבעל חובו במדינה רחוקה שאין אנו יכולין להודיעו. שלישית שאלו הנכסים הם נכסי הלוה. ואחר כך נשבע שבועת משנה שלא נפרע משטרו כלום, ואחר כך נוטל בין מן הקרקעות בין מן המטלטלין, ואין חוששין עוד לשובר. וכן פסק זה הרב ר' משה ז"ל [מלוה פי"ג ה"ב]. ומסתברא דאי איכא נאמנות בשטרא אע"ג דאיכא למיחש לתברא גובה בלא שבועה, דאם כן ביתומים נמי ליחוש לתברא ולא תהני עליה נאמנות מפורש. והנה הרב בהלכותיו [כתובות מ"ז ע"א בדפי הרי"ף] פסק דמהני. ואף לדברי האומר דלא מהני גבי יתמי כאבא שאול [כתובות פ"ז ע"א], דלאו כל כמיניה לעקור תקנה דתקון רבנן ליתמי, אבל מיניה כולהו מודו דגבי בלא שבועה, דהא אי איפשי בתקנת חכמים קאמר. דאי לאו הכי ליפלוג אבא שאול בנפרעת שלא בפניו ויתומים נמי בכללן. אלא שנראה מדבריהן שהצריכו נאמנות מפורש, שיכתוב נאמנות עליו ועל הבאים ברשותו, כמו שהצריכו ליתומים, וזה שנפרע על ידי בית דין נכלל הוא בכלל נאמנות. אבל אם כתב סתם עלי, אין ב"ד הפורעין שלא בפניו בכלל וצריך להשבע, וכמו שנפרש בשער כ"א. ואיכא מאן דאמר דאי ליכא נאמנות בשטרא ותוך זמן דקבעיה למפרעיה אזל ליה למדינת הים, אע"ג דעבר זמן כשרוצה להפרע שלא בפניו לא משבעינן ליה, דחזקה לא עבד איניש דפרע בגו זמניה [ב"ב ה' ע"ב]. והאי סברא ליתה דכיון דעכשיו עבר זמן איכא למיחש דדילמא מאתריה שדר ליה זוזי להכא והוא טען שנאבד שטרו וכתב לשלוחו שובר עליו, הלכך משתבע והדר נפרע.
